זוג האמנים לנה ועודד זידל הוזמנו ליצור מחווה ליצירותיו של מרסל ינקו המוצגות במוזיאון.

השניים יצרו גוף עבודות המוצג בתוך חלל תצוגת הקבע של ינקו, זאת כחלק מפרוייקט חדש שבו אמנים מגיבים לינקו עם יצירות שיצרו במיוחד  עבור חלל המוזיאון.

לנה זידל יצרה שני ציורים צבעוניים גדולים בפסטל יבש על נייר, בהם היא מציגה דיוקן עצמי שלה, כשהיא נמה וחולמת על יצירותיו של ינקו המוצגות באותו החלל במוזיאון.

בציור "חלום על מרסל ינקו 1," מתוארת האמנית כשהיא נמה בסטודיו שלה בירושלים, זרועה חובקת את מסכת הקרטון של טריסטן צארה, משורר ממייסדי תנועת הדאדא וחברו הקרוב של מרסל ינקו.  המסכה התלת מימדית, שיצר ינקו עבור המופעים האבסורדים של אמני הדאדא בציריך בזמן מלחה"ע הראשונה, הפכה לדימוי דו מימדי ואקספרסיבי, כשהיא מנותקת מההקשר המקורי של זמן ומקום, וזוכה לחיבוק מנחם ומרגיע של האמנית הנמה. בציור זה שואבת זידל השראה מיצירות של אמנים נודעים נוספים: "שחורה ולבנה" /"המסכה האפריקנית" (1926)של הצלם מאן ריי והפסל "המוזה הנמה" (1909) של ברנקוזי.

בציור: "חלום על מרסל ינקו 2", מופיעים דימויים שהאמנית פירקה והרכיבה מחדש מתוך ציורו של ינקו: "חיות דמיוניות"(1976).  זידל משלבת בציורה דימויים הלקוחים מארכיון הדימויים האישי שלה ומהסביבה הגיאוגרפית בה היא חיה: הזאבים, הם מוטיב אישי שלה ומשמעותו- טיהור, שחרור וקריאה להתחדשות, ובנוסף- מופיעים בציוריה בתי אבן ירושלמים ומבנה כיפת הסלע, מבנה אייקוני המאזכר מצב פוליטי מורכב וסבוך.

זידל מאמצת את הדימויים הגיאומטרים והצבעוניים, המודגשים בקוי מתאר עזים וחדים, שאופיניים לסגנון הציור של ינקו בשנות ה- 60 וה- 70 של המאה העשרים ומופיעים בציורו: "חיות דמיוניות". כמו כן, שואבת האמנית השראה מהתחריט של גויה : "שנת ההיגיון מולידה מפלצות" (1797-1799) , כשהיא מנטרלת את אפקט האימה מיצירתו של  גויה. כך נוצרת יצירה רבת שכבות ועשירה ברפרנסים אישיים ומתולדות האמנות, המרחיבים את משמעות יצירתה של לנה זידל ומעשירים את המחווה שהיא עושה ליצירתו של ינקו. האמנית בוחנת את מידת הרלוונטיות של יצירתו של ינקו עבורה היום, מפרקת ובונה מחדש דימויים מיצירתו ומעניקה להם, בציוריה הסוריאליסטיים, משמעות חדשה ורלוונטית עבורה.

עודד זידל יצר חמש מסכות צבעוניות גדולי מימדים מלוחות קרטון בהשראת המסכות שיצר ינקו. זידל מציג מעין קרנבל מסכות צבעוני ונאיבי מחד, בו דימויים כמו כדורים פורחים משמשים כעיניים ושיער מתואר בצורת עננים, ומאידך, חלקיםאחרים המרכיבים את המסכות הם אלמנטים תעשיתיים ועירוניים, כגון אנטנות, פנסי רחוב או כבישים.

העיסוק בנופים אורבנים ותעשייתים מאפיין את יצירתו של עודד בשנים האחרונות, והוא מושפע מיצירתו הטרום סוריאליסטית של הצייר ג´ורג´יו דה קיריקו ומהעיסוק בנופים עירוניים ותעשיתיים של האמן פרננד לג´ה. מבחינה סגנונית, מקיים זידל  ביצירתו שיח עם האבות המייסדים של הציור המופשט הגיאומטרי: מלביץ´, ליסיצקי ומונדריאן.

המפגש  של עודד זידל עם השירה האוטומטית של אמני הדאדא בכלל ושירתו שוברת המוסכמות של צארה בפרט, היוו מקור השראה להתבוננות אחרת בנושאים המעסיקים אותו, ואפשרו לו לשבור את הכלים, לחגוג את חופש היצירה וליצור מסכות שיש בהן הכלאה של תווי פנים, נופים ואובייקטים שונים הלקוחים מעולמות אחרים. כך הופכות המסכות העכשוויות של עודד  זידל ליצירות ברוח הדאדא והסוריאליזם, והן מתאפיינות בקלילות, בערעור הקיים, באבסורדיות, בהומור ובילדותיות.

שם התערוכה: "ובחלומי …ינקו"  הינו ציטוט משם האפיזודה: " ובחלומי…עורבים" מתוך סרטו של הבמאי היפני הנודע אקירה קוראסוואה: "חלומות" (1990). באפיזודה זו יוצר הבמאי מחווה ליצירתו של האמן  הנערץ עליו ואן- גוך, מחווה הבא לידי ביטוי בשוטטות  וירטואלית בתוך ציוריו עשירי הצבע והמרקם של הצייר ההולנדי.

התערוכה שלפנינו היא חוליה בשרשרת השפעות, מחוות וציטוטים המאפיינים את תולדות האמנות הפלסטית והאמנויות האחרות. היא בוחנת את מידת  הרלוונטיות של המבט המופנה אל אמני העבר ומלמדת עד כמה יצירת מחווה מעשירה ומעמיקה את יצירת האמנים העכשוויים היוצרים אותה.

בעקבות המפגש עם יצירותיו של ינקו ספגה לנה זידל את הרוח האבסורדית הדאדאיסטית ואת הקדרות הסוראליסטית והעיסוק האובססיבי בחלומות ובתת-מודע. בהשפעת המסכות שיצר ינקו, מפרק עודד זידל את הנופים התעשיתיים והאורבניים חמורי הסבר, המאפיינים את יצירתו, למרכיבים מלאי חן והומור ושותל אותם בסדרת מסכות הקרטון המוצגות בתערוכה..

הדיאלוג בין  גוף העבודות של לנה ועודד זידל לבין יצירתו של ינקו מקבל משמעות עמוקה אף יותר מתוקף הצבתו של גוף זה בתוך חלל תצוגת הקבע של מרסל ינקו במוזיאון,  כחלק אינטגרלי מהתערוכה המוקדשת ליצירתו.

רינה גנוסוב, אוצרת